פסק-דין בתיק עפ"ת 31076-05-11

בפני ערעור על גזר דינו של  בית המשפט לתעבורה (כב' השופט מ. כדורי).

המערער הורשע על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, כי נהג רכב בהיותו שיכור, גרם נזק לרכוש או לאדם, נהג ברשלנות, אי מתן זכות קדימה ברמזור אדום, בעקיפה מימין, בעקיפה בצומת, בעזיבת מקום התאונה ובאי ציות להוראת שוטר.

בהתאם להסדר הטיעון, חזר בו המערער מכפירתו, הודה והורשע והצדדים ביקשו מבית המשפט להפנות את המערער לשירות מבחן ולממונה על עבודות שירות " וזאת בהתחשב לכך שלנאשם טרם מלאו 21 שנים".

כמו כן, הוסכם בהסדר הטיעון, "כי בכפוף לקבלת תסקיר חיובי, מוסכם כי התביעה תבקש להטיל על המערער מאסר למשך 3 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, פסילה לטיעון פתוח, מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים, ללא קנס ופסילה על תנאי". 

בית המשפט קמא, אישר למעשה את הסדר הטיעון, פסל את המערער מלקבל רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים (בניכוי 2 חודשי הפסילה המינהלית), הטיל עליו פסילה על תנאי, מאסר למשך 3 חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי.

ב"כ המערער טען, כי לא היה מקום להטיל על המערער גם עונש של פסילה על תנאי ובעיקר טען, כי לא היה מקום להטיל על המערער עונש פסילה לתקופה של שנתיים.

עיון בהסדר הטיעון של בית המשפט קמא מעלה, כי ליד המילים פסילה על תנאי לא מופיעה המילה  "ללא", בעוד שליד המילה קנס מופיעה המילה "ללא".

בנסיבות אלה, לא נראה לי, כי בית המשפט קמא חרג מהסדר הטיעון, במיוחד על רקע העובדה, שבית המשפט לא הטיל קנס ואף לא ציין מדוע הוא חורג מהסדר הטיעון ומטיל גם עונש של פסילה  על תנאי.

מכל מקום, גם לגופו של עניין, עונש פסילה על תנאי הינו עונש לגיטימי ואינו חריג במקומותינו.

אשר לתקופת הפסילה, גם כאן לא חרג בית המשפט מהסדר הטיעון.

בית המשפט הסביר, כי הוא מסתפק בפסילת החובה שנקבעה בצידה של עבירת נהיגה בשכרות, רק בהתחשב בהמלצת שירות המבחן ובעונש המאסר שהוטל עליו.

בעפ"ת 11553-04-11 ועפ"ת 18398-04-11 מיום 5.6.2011, עסקתי באריכות בשאלת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק ובנסיבות החריגות אותם דורש החוק כדי להפחית מעונש הפסילה המינימאלי.

לא אחזור על האמור בפסק הדין הארוך ועל פסקי הדין של בית המשפט העליון שאוזכרו בו, כמו גם הצעת החוק, אלא אצטט רק מהחלטתו של כב' השופט ס' גובראן ברע"פ 2238/09 מראד מגדי נ' מדינת ישראל, מיום 12.3.09, שם קבע כי בית המשפט העליון כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, בשל חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים וכביטוי לחומרת המעשה.

בענין זה ראה גם רע"פ 8387/06 אליא נ' מדינת ישראל, מיום 1.11.06. 

במקרה דנן, אין מדובר רק בנהיגה בשכרות אלא במספר עבירות נוספות חמורות מאוד וכל הקלה בעונש הפסילה, תחטיא את המסר לפיו, על בתי המשפט להלחם בתופעה של נהיגה בשכרות ולהגן על הציבור מפני נהגים שיכורים.

אוסיף ואומר, כי חלק גדול ממבצעי העבירות של נהיגה בשכרות הינם בני נוער צעירים ואין בעובדה זו, כדי להקל אלא אף כדי להחמיר.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ו סיון תשע"א, 28/06/2011 במעמד הנוכחים.